כל הדרך מהחנות הביתה לנה חשבה על הקשר עם דנילה

הדרך מהחנות הביתה הייתה קצרה, אבל לנה הספיקה לעבור בה שוב ושוב על אותה שיחה עם סבטה. משהו באופן שבו חברתה סיפרה על הקשר שלה לא נתן לה מנוחה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שאין טעם להשוות בין אנשים ובין מערכות יחסים, ובכל זאת מצאה את עצמה עושה בדיוק את זה. מה שהתחיל אצלה כמפגשים קצרים עם דנילה כבר לא נשאר במקום הפשוט שבו הניחה אותו בהתחלה.

עד לא מזמן היה נדמה לה שהיא מבינה את הכללים. הם נפגשו אחרי העבודה, נהנו מהקרבה וחזרו כל אחד לענייניו. לא היו הבטחות גדולות וגם לא שיחות על העתיד. עכשיו, דווקא בשעות שבהן לא הייתה איתו, היא גילתה כמה מקום הוא תופס במחשבות שלה. היא נזכרה במבט שלו, תהתה אם אכל, ודאגה למה שיקרה אם מישהו בעבודה יגלה.

המפגשים הקצרים כבר לא הספיקו לה

באמצע ההליכה עלתה בראשה המילה ״שלי״. לנה כמעט נעצרה. היא לא אמרה אותה בקול, ובכל זאת נבהלה מהקלות שבה הופיעה. דנילה לא הבטיח להיות שלה, והיא הרי ידעה זאת היטב. הוא היה גבר צעיר ממנה, עמית לעבודה שנכנס לחייה בלי ששניהם טרחו להגדיר מה בדיוק קורה ביניהם.

לצד המשיכה התפתחה אצלה רכות שלא ציפתה לה. לפעמים רצתה להתקרב אליו, ולפעמים דווקא להזהיר אותו מפני הסיבוך שאליו נכנס. היא חשבה שמגיעה לו אישה פנויה, מישהי שלא תצטרך להמציא הסברים בבית ולבדוק את השעה בכל פעם שהם יחד. המחשבה הזאת לא הפכה את הפרידה ממנו לקלה יותר. להפך, היא רק הוסיפה עוד סיבה להמשיך לדאוג.

גם הפער ביניהם התחיל להטריד אותה. מבחינת דנילה, ככל שהצליחה להבין, הסידור הקיים היה נוח. הוא שמח לפגוש אותה, אבל לא ביקש לשנות דבר. לנה, לעומתו, כבר התקשתה להסתפק בכמה דקות בחדר האחורי. היא רצתה לראות אותו במקום אחר, בלי הלחץ לחזור לעבודה ובלי להקשיב לכל רעש מעבר לדלת.

היא התגעגעה לדברים שלא עשו: ללכת יחד בלי למהר, לבחור משהו לאכול, לשבת במקום שאינו מסתור זמני. היה בזה גם רצון לבדוק את עצמה. אולי מחוץ למפגשים הקצרים יתברר שאין להם הרבה על מה לדבר. ואולי דווקא שם, בתוך יום רגיל, יתגלה שיש ביניהם יותר מכפי שהרשתה לעצמה לחשוב.

הצעה לסוף שבוע אחר

באחד המפגשים, כשהרגישה ששניהם רגועים, לנה הציעה שיבלו יחד את סוף השבוע הקרוב. לא עוד עצירה קצרה אחרי שעות העבודה, אלא יומיים ולילה אחד, עם זמן לצאת ולהיות יחד. היא ניסתה להציג את הרעיון בקלילות, אף שבשבילה זאת לא הייתה הצעה קטנה כלל.

דנילה הופתע. האפשרות לבלות איתה סוף שבוע שלם לא עלתה בדעתו קודם. המפגשים כפי שהיו התאימו לו, והוא לא הרגיש צורך להעניק להם מסגרת אחרת. ובכל זאת, הוא שמח להצעה והסכים. מבחינתו חיכה להם בילוי נעים; מבחינתה זאת כבר הייתה הזדמנות לראות איך הם נראים כזוג מחוץ לעבודה.

הם קבעו להיפגש בשבת ולצאת לפארק הגדול בעיר. עצם התכנון שינה את מצב הרוח שלה. בפעם הראשונה מאז נסיעת העבודה שבה התקרבו, עמדה לפניהם פגישה שלא נועדה להשתלב בין משימות אחרות. היה לה יום להתכונן אליו, והיא מצאה את עצמה חושבת עליו גם בזמן שעשתה דברים שגרתיים לחלוטין.

לנה לא שאלה את דנילה מה משמעות ההסכמה שלו. היא העדיפה לשמוח בה. רק מדי פעם התגנב הספק: אולי היא שומעת בהבטחה לבילוי משותף משהו שהוא כלל לא התכוון לומר. בכל פעם שהמחשבה הזאת הופיעה, דחתה אותה לאחר כך. קודם תגיע שבת. אחר כך יהיה זמן להבין.

להתלבש בלי להרגיש מחופשת

ההכנות התחילו בשיער והמשיכו בבגדים. לנה רצתה להיראות אחרת מכפי שדנילה הכיר אותה מהמשרד, אבל לא להרגיש שהיא לובשת תחפושת. היא בחרה איפור עדין, בדקה כמה אפשרויות מול המראה ולבסוף החליטה על מכנסי ג׳ינס קצרים, חולצה ורודה ועליונית קלה.

לרגע חשבה על חצאית קצרה יותר, ואז ויתרה. לא מפני שלא הייתה יכולה ללבוש אותה, אלא מפני שידעה שתבלה את היום במשיכות בבד ובמחשבות על איך היא נראית. היא רצתה ללכת, לעלות על מתקנים ולשכוח קצת מעצמה. גם בבגדים שבחרה היה די חידוש כדי לעורר בה התרגשות.

בדירה של חברתה פולינה, שבה הכינה את הדברים מראש, היא עמדה מול המראה הגדולה ובחנה את התוצאה. הקמטוטים סביב העיניים עדיין היו שם, וכך גם סימני העייפות שהכירה היטב. הפעם הם לא היו הדבר הראשון שראתה. התספורת התאימה לה, הבגדים ישבו בנוחות, והיא הייתה מרוצה.

היה מוזר לגלות כמה זמן עבר מאז שהתכוננה כך למשהו שרצתה בעצמה. בדרך כלל התארגנה כדי להספיק: לצאת לעבודה, לטפל בסידורים, לחזור הביתה בזמן. עכשיו הניחה בצד עוד כמה דקות בשביל השיער, החליפה עגילים ושוב הביטה במראה. היא לא מיהרה להפסיק את ההתעסקות הזאת.

התירוץ שנשאר בבית

בבית סיפרה שהיא נוסעת לסוף שבוע עם אנשים מהעבודה. היא השאירה לדאשה הוראות מסודרות והבטיחה להיות בקשר. על וסיה סמכה פחות בכל מה שנגע לפרטים הקטנים, ולכן טרחה לכתוב גם דברים שבנסיבות אחרות הייתה אומרת בעל פה ומניחה שיסתדרו.

הדאגה לבית לא נעלמה מפני שרצתה לצאת ממנו. לנה הייתה רגילה לדעת מה קורה, לזכור מה חסר ולוודא שכולם מסתדרים. גם בפעמים שבהן הייתה עם דנילה, שיחת טלפון מהבית הייתה מחזירה אותה מיד לקול הענייני והמוכר שלה. המעבר היה מהיר כל כך, עד שלעתים נדמה שלא נשאר ביניהם אפילו רגע למבוכה.

דנילה כבר ראה אותה עוברת כך מתפקיד לתפקיד. מבחינתו היה במעבר הזה משהו מפתיע; מבחינתה זאת הייתה פשוט הדרך היחידה להחזיק את שני חלקי היום בלי שיתנגשו. היא לא הייתה יכולה להפסיק להיות אחראית רק משום שלכמה שעות רצתה להיות במקום אחר.

בשבת בבוקר, כשבני הבית עוד ישנו, השאירה פתק ויצאה. בתוך זמן קצר הגיעה לדירה של פולינה. הכול כבר חיכה לה שם, ובכל זאת היא בדקה שוב את הבגדים ואת התיק. עד הפגישה נותרו עוד כמה שעות. השקט אפשר לה להתכונן בלי שמישהו יבקש ממנה דבר, אבל גם השאיר לה יותר מדי זמן לחשוב.

ביציאה מהרכבת התחתית

לקראת הצהריים לנה סיימה להתארגן. היא התקלחה, התלבשה, סידרה את השיער ובחנה את עצמה פעם אחרונה. אחר כך התרחקה מהמראה. אם תישאר מולה עוד רגע, ידעה, תמצא משהו נוסף לתקן. היא לקחה את התיק ויצאה לפגישה.

דנילה חיכה ביציאה מהרכבת התחתית והעביר את משקלו מרגל לרגל. כשניגשה אליו, לקח לו רגע לזהות אותה. הוא הכיר את לנה של יום העבודה, ופתאום עמדה לפניו אותה אישה בלבוש אחר, משוחררת מעט יותר, עם הבעה שלא ראה אצלה במסדרון המשרד.

ההפתעה שלו שימחה אותה. היא השקיעה בהכנות יותר מכפי שהתכוונה להודות, והתגובה שלו הקלה עליה את המבוכה. הוא התקרב, נשק לה על הלחי וחייך. לכמה רגעים שניהם נראו מהוססים, כאילו הקרבה שכבר הייתה ביניהם לא הכינה אותם למפגש הפשוט הזה באמצע היום.

כשהוא לקח את ידה, היה לה קל יותר. הם התחילו ללכת לכיוון הפארק, ובדרך חזרו לדבר בטבעיות. היא כבר לא הייתה צריכה לנחש אם הבגד שבחרה מוצא חן בעיניו או אם הוא מצטער שהסכים. הוא היה שם, לצדה, והיום עוד היה לפניהם.

יום שלא נמדד בדקות

בפארק הם הלכו הרבה יותר מכפי שתכננו. עלו על מתקנים, עצרו לקנות סופגניות וגלידה, התיישבו לנוח ושוב המשיכו. לא הייתה להם תוכנית מסודרת, ואיש מהם לא התעקש להספיק משהו. אחרי שבועות של מפגשים חטופים, גם האפשרות להתעכב נראתה ללנה חדשה.

לפעמים החזיקו ידיים ולפעמים נפרדו לרגע בתוך ההמון, ואז מצאו זה את זו מחדש. דנילה העיר הערות שהצחיקו אותה, והיא הרשתה לעצמה לצחוק בלי להנמיך את הקול. היא לא הכירה את רוב האנשים שסביבם. איש מהם לא ציפה ממנה לענות על שאלה מהעבודה או להסביר למה היא עומדת קרוב כל כך לעמית שלה.

מדי פעם עוד נזכרה בבית ובסיפור שסיפרה לפני שיצאה. המחשבה הייתה מספיקה כדי להרחיק אותה לשניות אחדות, אבל אז דנילה היה אומר משהו או מצביע על מתקן נוסף, והיא הייתה חוזרת אל היום. היא לא פתרה את הסתירה בין המקומות האלה בחייה. באותו אחר צהריים פשוט הצליחה להניח לה לזמן קצר.

לקראת הערב כבר היו עייפים. הם ישבו על ספסל קצת יותר זמן מכפי שהתכוונו, קרובים ושקטים, בלי צורך למלא כל הפסקה בדיבור. מבחינת לנה, דווקא הרגעים האלה היו שונים מכל מה שהכירה איתו עד אז. לא הייתה בהם דחיפות. הוא לא הביט בשעון, והיא לא קמה מיד כדי שלא תתעכב.

בדרך חזרה היא כבר רצתה יותר

ברכבת התחתית, בדרך לדירה של פולינה, ישבו זה לצד זו. דנילה לחש לה בדיחות, והיא צחקה וניסתה לסדר קווצת שיער שלא נשארה במקומה. הבגדים כבר לא נראו מסודרים כמו בבוקר, הרגליים כאבו מעט מההליכה, אבל שום דבר מזה לא הפריע לה כפי שחשבה שיפריע.

רק עכשיו, כשהיום התקרב לסיומו, הבינה כמה חששה ממנו. היא פחדה שיישארו בלי מילים אחרי שעה, שדנילה ישתעמם, או שפתאום תרגיש היטב את פער הגילים ביניהם. במקום זה בילו יום שלם יחד, והיה לה נעים גם ברגעים שבהם לא עשו דבר מיוחד.

ההקלה לא ענתה על השאלות של הבוקר. היא עדיין לא ידעה אם הוא רוצה קשר אחר, ואם יחשוב על סוף השבוע הזה כמוה. ההסכמה שלו לצאת איתה לא הייתה הבטחה לעתיד, והיום המוצלח לא הפך את מה שחיכה בבית לפשוט יותר.

אבל דבר אחד כבר היה קשה לה להסתיר מעצמה. המפגשים הקצרים, שפעם הספיקו לה, לא יחזרו להרגיש בדיוק אותו הדבר. היא טעמה יום שבו לא נאלצה להיפרד ממנו אחרי כמה דקות, ועכשיו רצתה עוד ימים כאלה. לצדה דנילה המשיך לדבר בשקט, והיא הקשיבה, שמחה בקרבה שלו ודוחה עוד קצת את השיחה שבמוקדם או במאוחר תצטרך להתחיל.